<h1>פסקי ריא"ז — ביצה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
בדק בקינה שלתרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה בצים ולמחר השכים טרם עלות השחר ומצא בה בצים מותרות, לפי שאין דרך התרנגולת להטיל בצים בלילה, ובצים הללו מערב יום טוב יצאו רובן וחזרו למעי התרנגולת ולפיכך נולדו בלילה, והואיל ויצאו רובן מערב יום טוב מותרין. בד"א כשהיה תרנגול זכר באותה השכונה ואפי' אם היה רחוק עד ששים בתים אין התרנ(ו)גלות מקבלות אלא ממנו ואינן יולדות בלילה, וכל שאין תשמישו אלא ביום אינו מוליד אלא ביום. אבל אם לא היה התרנגול זכר באותה השכונה עד ששים בתים או שהיה הנהר מפסיק בינו לבינם ואין שם שום גשר או שום דבר לעבור, הרי הבצים הללו אינם על ידי זכר, אלא דרך התרנגולת להתחמם בקרקע כשאינן מוצאות זכר ויולדות הבצים אפילו בליל' ובצים הללו בלילי יום טוב נולדו והרי הן אסורות. אם לא בדק מערב יום טוב כל עיקר והשכים טרם עלות השחר ומצא שם בצים, אין תולין לידתן בלילה אלא ביום ומערב יום טוב נולדו והרי הן מותרות ואע"פ שאין שם תרנגול כל עיקר.
<h2>דף כה.</h2>
גיגית שלשכר שסותמין פיה במטלית אסור (להריק) [להדק] אותה ביום טוב לפי שהוא סוחט את המטלית בהדוקה וסחיטתה אסורה, וזה מבואר בכתובות בהלכה ראשונה. [ו' ע"א] אבל מה שמהדקין נעורת שלפשתן וכיוצא בו בנקב החבית מתיר מז"ה, שאין באותה סחיטה לא משום צורך ליבון הנעורת ולא משום צורך המשקה, שאין אדם קופד עליו כמו שכתב מז"ה בפסקיו בתחלת כתובות.
<h2>דף כז.</h2>
גילגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלה ביום טוב לפי שהחלה צריך להאכילה בו ביום לכהן, בד"א בחלת חוצה לארץ שאינה טובלת שאם רצה אוכל והולך ואחר כך מפריש, אבל חלת ארץ ישראל שהיא טובלת ואינו יכול לוכל בלא הפרשה אסור להפרישה ביום טוב כמבואר בקונטרס הראייות, ואם גילגל העיסה ביום טוב מפריש חלתה ביום טוב.
<h2>דף לד.</h2>
ראה החכם מומו שלבכור מערב יום טוב ולא הספיק לעיין ולדקדק עליו, הרי זה מדקדק עליו ביום טוב ושואל כיצד בא עליו המום הזה, שמא הכהן הטילו עליו כדי שיהא מותר לאוכלו על ידי מומו, והתורה אמרה [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו שאסור להטיל מום בבכור. וכן אסור לגרום לו מום כגון שיניח לו בצק או דבלה על גבי אזנו ויבא הכלב ויטלנו ויקרע אזנו וכן כל כיוצא בזה. והשוחט את הבכור בלא מום הרי הוא ענוש כרת שהרי שוחט קדשים חוץ לעזרה.
